ויויאן יקירתי – ביקורת סרטים

הסרט מתאר מערכת יחסים בין אישה לגבר אשר הצליחה לשלוף אותו מסמים ואף להציל אותו מהתנהגות הרסנית , הבעיה האמתית היחידה שכדי לבנות כזה מיתוס של מושיעה היא תיארה בפני הצופים תיאור לא מחמיא של אשתו הראשונה של ג'וני קאש שנישאה לו בשנת 1954 וילדה את ארבע מבנותיו לפני שהתגרשה ממנו בשנת 1967.

מכיוון שהיא התנערה מאור הזרקורים במהלך השנים עד שכמעט ולא היה ידוע דבר עליה לציבור זה היה כמי שהיה קצת יותר מנדנדה לא תומכת במיתוס של קאש.

שיחה עם נכדם של ג'וני קאש וויויאן ליברטו על הסרט ויויאן יקירתי

הסרט התיעודי החדש יקירתי ויויאן מקווה להציע מורשתה – היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 2005 רגע לפני "צעד על הקו " המתקנת לתיאוריה בכרוניקה השונים של סיפורה של קאש, תוך שימוש באוצר אוצרות של סרטים ביתיים תמונות ומאות מכתבי אהבה בין ג'וני לויויאן יחד עם ראיונות של ארבעת בנותיה רוזאן , קאתי , סינדי , וטארס הבמאי מאט רידל הובר מציג דיוקן של ויויאן שהוא הרבה יותר מורכב ומפורט ממה שאי פעם נראה לפני כן. 

ויויאן הייתה ילדה בת 17 קתולית אדוקה שגדלה כחלק ממשפחה סיציליאנית – אמריקאית בסן אנטוניו כשפגשה את ג'וני , אז צוער חיל האוויר במתחם הרים מקומי – יש ויכוחים רבים בקרב ילדיהם או שלא הוא נתקל בה במכוון כדרך להציג את עצמו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון בין השניים , הוא יצא לתפקיד פעיל בגרמניה  , והם שלחו האחד לשני כמעט אלף מכתבי אהבה לפני שהוא חזר הביתה.

לאחר שחזר השניים נישאו בשנת 1954 ועברו לממפיס. תשעה חודשים אחר כך נולדה סוזאן וסמוך לאחר מכן שוחרר התקליט הראשון של ג'וני והוא יצא לסיבוב הופעות. זמן רב מידי הקריירה שלו הרקיעה שחקים והוא מצא עצמו ממשיך את ההופעות בכול מיני מקומות בעוד ויויאן נשארה מאחור כדי לגדל את משפחתם ההולכת וגדלה – קאתי תיוולד עשרה חודשים לאחר רוזאן והשניים האחרות גם הן במהירות רבה. כמובן שמצב זה לא תרם למערכת הקשר ביניהם וגרם לכעס רב אצל ויויאן.

העולם השתנה

נולדתי בשיכון המזרח בראשון לציון,שכונה קטנה מבתים צמודי קומת קרקע שבכל בית גידלו עצי פרי, פרחים, תרנגולות בחצר לחלק היו פרות, לנו היה פרד שאבא עבד איתו כמחלק נפט, אוירה של מושב ועיר.

הקשר בינינו הילדים היה דרך המשחקים המשותפים

מסביב השכונה הקטנה היו פרדסים שהפיצו ריחות מדהימים ואויר צח. כשהיינו חוזרים מהגן ומביה"ס היינו כל הזמן בחוץ משחקים בפרדסים עושים קומזיץ, כדור רגל, בכיף בלי לחץ, חיים רגועים ושמחים.

בכל בוקר כשקמנו לקול ציוצי האפרוחים שאבא שם בחדר שלנו בתוך קרטון (שהשועלים לא יאכלו אותם) היינו הולכים לשכן לאבנר עם כד לחלב, והיינו מחכים עד שיחלוב את הפרה וימלא את הכד, אימא הייתה מרתיחה את החלב ועושה דייסה.

החצר שלנו הייתה מלאה בעצי פרי. אני לא אשכח את עץ השזיפים שהיה מתמלא בעונה ושכנים היו באים לקנות שזיפים. חלק מזה אבא היה עושה ליקר שזיפים שהיה ידוע בטעמו המשובח.

בכל לילה הלכתי לישון  לקולות התיפוף על הפחים והשירה של שכנינו התימנים שחגגו חתונה או שמחה אחרת.

החיים היו פשוטים אבל שמחים, כולם חיו בצנעה ללא דברים מנקרי עיניים. הכי כיף היה היחס בין כל השכנים שחיו כמשפחה אחת גדולה, אף אחד לא היה סוגר את הדלת של הבית ותמיד היו ילדי השכנים או אנחנו נכנסים אחד לבית של השני. הקשר שהיה לאימי ולשכנה מרים שהייתה גרה בצמידות לבית שלנו הגיעו עד לכך שבכל פעם שאימא שלי יצאה לסידורים או שמרים יצאה, הם היו מניקים את התינוקות אחת של השנייה שהיו באותם גילאים.

מאוד זכור לי עניין הכבוד לאדם המבוגר, בעיקר אצל שכנינו מעירק ומתימן. כאשר היה מדבר ילד למבוגר הוא היה משפיל את עיניו. אני זוכר את אבא איך היה כועס עלי אם הייתי מפריע באמצע שיחה שלו עם אדם אחר.

בכל שבת נסענו לסבא וסבתא וכל המשפחה התחברה. בחופש הגדול הייתי נוסע לשבוע לדודה שורי להיות ביחד עם בני הדודים, שלא נדבר על החגים שהתרגשנו חודש לפני שבאו, ראש השנה ופסח בפרט.

הקשר בינינו הילדים היה דרך המשחקים המשותפים, רצנו ביחד, בנינו ביחד, יצרנו ביחד כל מיני משחקים משותפים שהביאו הרבה יצירתיות ושמחה. מה שמעניין ששום דבר לא קנינו, לאף אחד לא היה כסף.

אני קיבלתי מאבא במוצ"ש 25 גרוש שהספיק לי ללכת לסרט, לקנות חצי מנה פלאפל בקיוסק של יוסי, ולקינוח הייתי קונה עם אחי ארטיק קרח עם 2 מקלות שהיינו מתחלקים בו חצי חצי. חיים פשוטים מלאים ושמחים.

כשאני מסתכל ממרום גילי על הפער העצום שנפער בעולם תוך 50 שנה. וכשבוחנים את מדד האושר של הילדים היום אני תוהה מה יותר טוב.

הכי מדאיג העתיד, זה אחד הדברים שמאוד מדאיגים אותי, איך יראו החיים של נכדיי. איזו סביבת חיים תהיה להם בתוך המירוץ המטורף של החיים האלה בעולם הזה. איזה יחסים יהיו בין אדם לחברו?

ספרים

פעם הייתי "תולעת ספרים". אני זוכרת מילדותי את הסדרה של "חסמבה". המון ספרונים קטנים, כל ספרון – פרק אחר. ממש אהבתי את זה ובאופן כללי, אהבתי לקרוא וקראתי הרבה.

פעם הייתי תולעת ספרים

אני זוכרת גם כשהייתי כבר גדולה, בשנות העשרים-שלושים לחיי (עדיין רווקה ו"מחפשת את עצמי"), היית קוראת הרבה ספרים של התפתחות אישית/פנימית… במיוחד זוכרת שאהבתי את הספרים של הסופר פאולו קואלו, היה כותב ספרים כאלו מרתקים עם תובנות על החיים. הייתי ממש "שותה" את הספרים האלו. עוקבת אחרי חנויות הספרים וקולטת ישר כל ספר חדש שלו שיצא, וקונה. קוראת בשקיקה, לפעמים בערב אחד מסיימת ספר.

זוכרת שהייתה לי מנורת לילה על הקיר ליד המיטה שלי בבית הורי, ותמיד הייתי קוראת לפני השינה. היום כבר הרבה זמן שאין לי כזו מנורת לילה ליד המיטה. היום, כאימא לילד צעיר בין 5.5, כשהולכת לישון, כבר לא נשארים לי כוחות לקרוא, אם כבר לוקחת ספר ליד, אחרי שנזכרתי והלכתי להביא את משקפי הקריאה שבלעדיהם כבר לא יכולה לקרוא מקרוב, קוראת כמה משפטים וצונחת לשינה…:)

וגם באופן כללי, נראה לי שיותר קשר לי לקרוא מפעם. איכשהו נהיה כמו יותר הפרעת קשב כזו… קשה להתרכז, המוח מתרוצץ לכל הכיוונים, פתאום לשים הכל בצד ורק להתרכז בספר.. זה כבר לא בא בקלות כמו פעם!

החיים נהיו הרבה יותר עמוסים ואינטנסיביים מפעם, יש פחות רגיעה פנימית. בשביל שתחזור כזו רגיעה לקרוא ספר, צריכה נראה לי כמה ימים להיות מנותקת מהשגרה, לבד באיזה טבע כזה מסביבי, ובטח רק אחרי איזה כמה ימים כאלו, אתחיל להשתוות עם האנרגיה הנינוחה שמסביבי ואצליח לקחת ספר ולקרוא…….בכל אופן, לאחרונה בא לי שוב לשים מנורת לילה ליד המיטה… אולי בזכות זה אצליח כן קצת לקרוא לפני השינה, אפילו ממש קצת, לקרוא משהו שהיום מעניין לי בחיים לקרוא.. זוגיות, הורות….
הרהורים שכאלו…. מתישהו זה בטח יקרה, עם הגיע רצון כזה…  ☺

שכנים

זוכרים את הספר "דירה להשכרה"? על הדירה שהתפנתה ובאו כל מיני חיות לראות אותה, ולמרות שאהבו את הדירה עצמה, לא אהבו מישהו מהשכנים, ולכן לא בחרו לגור בדירה הזו.

עד שבאה היונה (נראה לי..), והיא לא ממש אהבה את הדירה, היו לה כל מיני תלונות על הדירה עצמה, אבל היא כן מאוד אהבה את השכנים, בכל אחד מהשכנים מצאה משהו טוב שהיא אוהבת ושמשמח אותה, ולכן – כן בחרה לגור בדירה הזו.

את הספר הזה קנתה אחותי לבן שלי ליום ההולדת ואז כל הזמן רצה לקרוא רק את הספר הזה. זה היה ספר כזה שגם שומעים את הסיפור, אז בכלל אהב את זה. 

אז מה אני רוצה לספר לכם, ששכנים זה דבר חשוב! שסביבה זה דבר חשוב!אני היום גרה עם הבן שלי, בדירה לא גדולה, נחמדה, גרה פה כבר 6 שנים נראה לי.. וכבר מזמן שבא לי לזוז מפה למשהו אחר, פשוט משהו אחר. לשנות. דירה גדולה יותר, עם סלון גדול, מקום לספה גדולה, חדר שינה גדול יותר לבן שלי וכולי.

אבל מאוד קשה לעזוב פה. השכנה מתחתיי, היא גם חברה, תמיד פה להיות אוזן קשבת, כל טיפ שלה להורות, שווה זהב, (אימא לארבעה ילדים), וגם הבן שלה אמנם קצת גדול מהבן שלי, אבל עדיין משחקים ביחד, ואיזה כיף שאפשר לדבר מהמרפסת עם השכן☺

בנוסף יש עוד חבר שגר ממש קרוב, שעוד מעט כבר ילכו לבד אחד לשני, כי אפילו אין כביש לחצות.. אז זה כיף. והרבה חברות פה בשכונה שתמיד כמו בהיכון לעזור. יצרנו פה סביבה כזו של עזרה הדדית , שרק תגידי מה את צריכה, ומישהי ישר תתנדב להביא/לעזור/לייעץ/להמליץ… באמת דבר מיוחד!

אז יוצא שכל שנה אני מחדש בטוחה, שלא אשאר פה עד סוף החוזה, כי אעבור מפה כבר, ופתאום, עוד חוזה נגמר! וסגרתי פה עוד שנה☺

אז בינתיים אנחנו פה, עד שכן יקרה שנעבור מפה, אנחנו פה, מסתפקים בדירה הקטנה יחסית, כי -השכנים נאים בעיני! ☺